פסק דין שניתן לאחרונה על ידי שופט בית משפט השלום בראשון לציון, השופט רפי ארניה, צריך להדיר שינה מעיני היבואנים וסוכני המכס.

בית המשפט דן באחריותה של המדינה לנזקים שנגרמו ליבואן עקב הסתמכותו על פרסום שיעורי המכס באתר האינטרנט של רשות המיסים, ומשהתברר כי המדינה פרסמה באותו אתר אינטרנט שיעורי מכס שגויים.

שני היבטים מדאיגים עולים מפסק הדין: ההיבט האחד הוא  ניסיונה של המדינה להתנער מאחריותה לפרסום שיעורי המכס באתר האינטרנט של רשות המסים. בית המשפט דחה ניסיון זה באופן נחרץ, אך עצם העובדה שהמדינה מסרבת לקבל אחריות על פרסומיה השגויים באתר האינטרנט שלה מקוממת ומעוררת דאגה. נזכיר, לדוגמא, כי לאחרונה, הוסדר נושא ה״פרה רולינג״ (חוות דעת מקדימה) המאפשרת ליבואן (או סוכן המכס מטעמו) לפנות ולקבל אישור מקדים בהתייחס לשיעורי המס ביבוא טובין. האם טיעונה של המדינה בהליך נשוא פסק הדין, יאפשר לה להתנער מאותו אישור מקדים שניתן על ידה, שבהסתמך עליו ביצע היבואן את יבוא הטובין, ולטעון כי ״טעתה״ באישור המקדים והיא זכאית לחייב את היבואן בשיעורי מס שונים?  

ההיבט השני הוא תוצאת  פסק הדין אשר מצד אחד הטיל על המדינה את האחריות לפרסום אך מצד שני דחה את תביעת היבואן ואישר את חיובו של היבואן בשיעורי מכס גבוהים מהשיעורים שפרסמה המדינה באתר האינטרנט שלה. בכך, למעשה, פטר בית המשפט את המדינה מאחריותה לתוצאות הפרסום השגוי, מעשה ידיה, וחייב את היבואן בשיעורי מכס שלא נצפו על ידו, היות והסתמך, כדין, על פרסום שיעורי המכס באתר רשות המסים.

היבואן, אגודה חקלאית העוסקת בייצור ושיווק יינות, פנה לסוכן המכס שלו לצורך בירור מסי היבוא החלים על יבוא מיץ ענבים מארגנטינה. סוכן המכס בדק את הנתונים באתר האינטרנט של רשות המסים ומסר ליבואן כי על פי נתוני אתר רשות המסים, יבוא מיץ הענבים מארגנטינה פטור מתשלום מכס. להפתעתו, עם הגשת רשימוני היבוא, חויב היבואן  בחיובי מכס אשר שיעורם הכולל הגיע לסך של כ-900,000 שקל. רשויות המכס טענו כי נפלה טעות בפטור שפורסם באתר רשות המסים וכי היבוא אינו פטור אלא חייב במכס בשיעור של 12%. היבואן  שילם את סכומי המכס שנדרשו ממנו תחת מחאה והגיש כנגד המדינה תביעה כספית בגין מצג שווא רשלני. המדינה לא חלקה על טעותה בפרסום הפטור באתר רשות המיסים אך טענה כי היבואן  לא היה צריך  להסתמך על אתר רשות המיסים אלא היה עליו  לעיין בקובץ הרשומות.

על פי הנטען, המדינה לא הייתה צריכה לצפות כי נישום, או מי שפועל מטעמו, יסתמך על שיעורי המכס המופיעים באתר האינטרנט, שכן עליו לבדוק את המצב החוקי בהתאם לפרסום ברשומות.

בית המשפט דוחה בנחרצות טענה זו ומנמק את דחיית הטענה: ״הטעם המרכזי לכך הינו העובדה שהמידע בדבר שיעור המכס החל על היבוא הנידון הגיע לתובעת מפי הגבורה ממש-אתר האינטרנט שכאמור הינו של רשות המיסים (והתוכנה הייעודית המחוברת למערכת המכוונת). אין המדובר באתר אינטרנט פרטי או של גוף או מוסד חיצוניים, אשר לגביהם ניתן, ואולי אף צריך, לחשוד שהמידע המוצג בהם אינו מהימן, שכן אינו ׳מכלי ראשון׳. המדובר באתר אינטרנט של רשות המסים עצמה, אגף מאגפי משרד האוצר, אשר העומד בראשו – שר האוצר – הוא מחוקק המשנה. הוא עצמו מתקין תקנות המק״ח הקובעות את שיעורי המכס השונים לטובין מיובאים״. 

בהמשך, מוסיף בית המשפט וקובע כי: ״קביעת נורמה לפיה על סוכני המכס לבדוק בכל רשימון ורשימון את  הדין החל, בהתאם לקובץ התקנות, תחת ההסתמכות על אתר האינטרנט של רשות המיסים, או על התוצאה המונפקת משימוש בתוכנה המחוברת למערכת המקוונת, אינו מתיישב עם מציאות החיים במאה ה-21״. בהקשר זה מציין בית המשפט כי המדינה הפסיקה להדפיס קובץ קשיח של תעריף המכס, ובכך הסלילה את סוכני המכס להשתמש באתר האינטרנט.

על אף כל זאת, דחה בית המשפט את תביעת היבואן כנגד המדינה, ולמעשה, השאיר בידי המדינה את כספי המסים ששילם היבואן, תחת מחאה. לתוצאה זו הגיע בית המשפט על יסוד בחינת מרכיביה של עילת התביעה בה נקט היבואן כנגד המדינה: תביעת נזק בגין מצג שווא רשלני.

בית המשפט קבע כי אכן הוכחו מרבית מרכיביה של אותה עילת תביעה: מצג עובדתי רשלני ובלתי מהימן  של המדינה באתר רשות המסים, כשהמדינה צריכה הייתה לצפות את הסתמכות היבואן על אותו מצג שהציגה באתר רשות המסים, ואף יכולה הייתה לצפות כי עקב אותו מצג שווא רשלני ייגרם נזק ליבואן.

בכל זאת דוחה בית המשפט את תביעת היבואן  כנגד המדינה, וזאת על יסוד הקביעה כי היבואן לא הוכיח כי אילו היה יודע כי שיעור המכס האמיתי על היבוא הנדון הוא 12%, לא היה מתקשר בהסכם ליבוא מיץ הענבים. על יסוד חוות דעת מומחה, קובע בית המשפט כי היבואן היה מתקשר בהסכם ליבוא מיץ הענבים גם אם היה יודע את שיעור המכס האמיתי על עסקת היבוא. היבואן לא הוכיח כי היה נמנע כי היה נמנע מעסקת היבוא, אילו ידע מראש  על שיעור המכס של 12%, ולכן הוא לא זכאי  לפיצוי כלשהו, היות ולא נגרם לו, כביכול, כל נזק.

לדעתי, תוצאה זו איננה נכונה, איננה צודקת ואף איננה מתבקשת בנסיבות  פסק הדין.

ראשית, יש קושי בעצם הקביעה העובדתית כיצד היה היבואן נוהג אילו ידע מראש על עלויות מס נוספות, משמעותיות, בעסקת היבוא. השופט איננו בוחן כליות ולב ואין דרך אמיתית לדעת- תוך כדי חזרה אחורה ״במנהרת הזמן״ – כיצד היה היבואן נוהג אילו ידע על העלות הגבוהה הנוספת בעסקת היבוא.

אין ספק כי היבואן היה נערך בהתאם למידע החשוב על אותה עלות גבוהה נוספת; יתכן שהיה דורש  לקבל הנחה במחיר מהספק לאור עלות המס (או, לחילופין, דורש מהספק השתתפות בעלות זו), ייתכן שהיה מתמחר בדרך שונה את המוצר שמיץ הענבים שימש בו חומר גלם מרכזי (פסק הדין איננו מתייחס להוראות חוק מיסים עקיפים הפוטרות יבואנים, בתנאים מסוימים, מתשלום המס המלא עקב חוסר אפשרות לגלגל את המס על הרוכשים), יתכן שהיה מייעל את שרשרת האספקה ומקטין את הוצאותיו לאור העלות הנוספת, וקיימות בוודאי דרכים נוספות במסגרתן היה היבואן – כמו כל יבואן אחר בעולם העסקי – נערך אל מול העלות הגבוהה הנוספת בעסקת היבוא.

היערכות עסקית זו נמנעה ממנו על ידי המדינה אשר, ברשלנותה, העלימה ממנו את אותה עלות מס נוספת ובכך גרמה לו את הנזק, שלא היה נגרם – בוודאי לא בהיקפו המלא – אילולא הטעתה אותו המדינה במצג השווא שיצרה באתר רשות המסים.   

זאת ועוד, פסק הדין איננו מתייחס לחשיבותו של הביטחון העסקי על יסוד מצגי המדינה. אין זה סביר כי על יסוד מצגים של המדינה ובהסתמך עליהם, החליט יבואן להתקשר בעסקת יבוא כשהוא מחשב את רווחיו בשיעור (לדוגמא) של 20%, והנה באה המדינה ומודה כי בשל מצגיה הרשלניים ירדו רווחיו משיעור של 20% לשיעור של 10%.  

הדין הישראלי מכיר באינטרס ההסתמכות על מצגים עסקיים שהוצגו, גם אם הם הוצגו בטעות. לדוגמא, הוראות סעיפים 17א- 17ז לחוק הגנת הצרכן קובעות כי המחיר המחייב של מוצר הוא המחיר שהוצג עליו, גם אם נרשם בטעות. בעל חנות למוצרי חשמל, למשל,   אינו רשאי לטעון כלפי הצרכן כי היה קונה את מכשיר החשמל בכל מקרה גם אילו ידע על מחירו הגבוה מזה הרשום עליו. אם זו הנורמה לגבי בעל עסק, קל וחומר שכך מתחייב גם כלפי המדינה.

בית המשפט מדגיש את ״חשיבותו הציבורית והכלכלית של אתר האינטרנט… וההסתמכות עליו על ידי קהילת היבואנים, קהילת סוכני המכס ואזרחי המדינה״. הוא מדגיש גם את הזהות בין מי שקובע את שיעורי המכס השונים לבין מי שאחראי על האתר המפרסם שיעורי מכס אלו, ״המדובר באתר אינטרנט של רשות המסים עצמה, אגף מאגפי משרד האוצר, אשר העומד בראשו – שר האוצר – הוא מחוקק המשנה. הוא עצמו מתקין תקנות המק״ח הקובעות את שיעורי המכס השונים לטובין מיובאים״. זהות זו מחזקת את תחושת ההתקוממות כנגד ניסיון המדינה להתנער מאחריותה לפרסום השגוי.

לדעתי, שיעורי המס שפרסמה המדינה באתר רשות המסים, וכפועל יוצא, גם במערכת המקוונת, מחייבים את המדינה והיא מנועה מלטעון אחרת. יבואן שהסתמך, בתום לב, על  מידע זה לא ניתן יהיה לחייבו בשיעורי מס שונים ולשנות בדיעבד את מערכת שיקוליו העסקיים.   

האמור בסקירה זו איננו מהווה תחליף לייעוץ משפטי. לקבל מידע נוסף ניתן לפנות למשרדנו בדוא״ל:shmuel@gcglaw.co.il   או  בטלפון 03-7331599.

עו״ד שמואל גרוסמן, שותף במשרד גרוסמן קורדובה גלעד ושות׳, העוסק, בין היתר, במשפט הסחר הבינלאומי, ביטוח ימי, מכס, שילוח בינלאומי, מיסוי ורישוי היבוא, מסים עקיפים ודיני יבוא ויצוא. טל׳: 03-7331599 פקס׳: 03-7331598 דוא״ל: Shmuel@gcglaw.co.il  אתר אינטרנט: www.gcglaw.co.il

פורסם באתר – www.port2port.co.il